ווייניש נ' רשת המרכזים הקהילתיים בנצרת עילית ע"ש גורדון וברקוביץ ואח'

פסק דין

לפניי בקשה לדחיית תביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, היעדר עילה, מעשה בית דין ושיהוי.

רקע עובדתית

1.הבקשה נוגעת לתביעה כספית שהגישה המשיבה כנגד המבקשים, בה היא עותרת לפיצוי כספי בגין עוגמת נפש וכן הוצאות שהוציאה, לטענתה, בהליך משפטי קודם שהתנהל בין הצדדים.

המבקשת מס' 1 מנהלת מספר מרכזים קהילתיים בנצרת עילית, המבקש מס' 2 שימש כמנכ"ל מבקשת 1. המשיבה הועסקה אצל מבקשת 1 במגוון תפקידים, ונכון למועד הגשת תביעה זו, משמשת כמנהלת אחד המתנ"סים.

2.ביום 17.6.09, פוטרה המשיבה מעבודתה, ולאחר מספר ימים הגישה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת בקשה, כנגד המבקשת מס' 1, לצו מניעה כנגד פיטוריה (להלן: "הבקשה לצו מניעה").

בין הצדדים התנהל משא ומתן, המשיבה הוחזרה לעבודה ופיטוריה בוטלו. בהמשך הגיעו הצדדים להסכם פשרה בנוגע לתשלום הוצאות הבקשה לצו מניעה, לפיו תשלם מבקשת 1 למשיבה סך של 3,500 ₪ + מע"מ למשיבה (להלן: "הסכם הפשרה").

הודעה על הסכם הפשרה נשלחה לבית הדין, ובעקבות כך, הורה בית הדין על מחיקת הבקשה לצו מניעה ללא צו להוצאות.

3.מכאן ובחלוף כשנתיים מאז, הוגשה התביעה דנן בה טוענת המשיבה, כי המבקשים נהגו ברשלנות ופעלו בחוסר תום לב, על כן עותרת היא לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה ובגין ההפרש בין שכ"ט ששילמה בפועל לעורך הדין שייצג אותה בהליך בבית הדין לעבודה, לבין התשלום ששולם לה במסגרת הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים.

טענות הצדדים

4.לטענת המבקשים, דין התביעה להידחות מחמת העדר סמכות עניינית, שכן לטענתם, אומנם התביעה הוגשה כתביעה בעילת רשלנות, אולם, הרקע העובדתי לתביעה דנן, הינו הליך הפיטורים שננקט ואם הליך זה נעשה כדין, כשהסמכות הייחודית לדון בסוגיה זו, נתונה לבית הדין לעבודה. עוד טענו המבקשים, כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי ואי צירוף תצהיר תומך לכתב התביעה כנדרש מכוח תקנה 214ג לתקנות סדר הדין האזרחי, התמש"ד-1984. בנוגע להוצאות המשפט, לטענתם, הצדדים חתמו על הסכם פשרה שבעקבותיו נמחקה הבקשה לצו מניעה והתיק נסגר, על כן, מדובר בהשתק עילה.

5.מנגד טענה המשיבה, כי עילת התביעה הינה נזיקית וחוזית: רשלנות וחוסר תום לב ולכן הסמכות העניינית הינה של בית משפט זה. לעניין הוצאות המשפט, טענה המשיבה, כי אין היא מבקשת "השלמה" לשכר הטרחה של עורך דינה אשר ייצג אותה בבקשה לצו מניעה, ואין היא "מתייחסת לעלות שכר טרחת בא כוחה כסוגיה לדיון בתיק זה" (סעיף 5 ו-31 לתגובתה), וכי הסכום ששולם לעורך הדין נועד כדי לשמור על מקום עבודתה וזאת לאור התנהלותם הרשלנית של המבקשים.

סמכות עניינית

6.האם לבית המשפט סמכות עניינית לדן בתביעה דנן או שמא הסמכות מסורה לבית הדין לעבודה – זוהי השאלה העיקרית הדורשת את הכרעתנו.

7.בכתב התביעה טוענת המשיבה, כי המבקשים נהגו ברשלנות, וכי משיב 2 נהג ברשלנות וללא שיקול דעת מקצועי והוביל את הנהלת המבקשת 1 להתנהלות רשלנית. עוד טענה המשיבה כי המבקשים פעלו שלא בתום לב בקיום החוזה עם המשיבה, על כן זכאית היא לפיצויים עבור נזקיה הממוניים וכן לפיצוי על פי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 בגין נזקיה שאינם ממוניים.

8.למעשה עסקינן בתביעה המבוססת, לכאורה, על שתי עילות: נזיקית – רשלנות, וחוזית.

לעניין העילה הנזיקית, סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "החוק"), קובע, כי לבית הדין האזורי תהא סמכות ייחודית לדון בעניינים שלהלן:

"(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]

... (1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 62 ,31, 29 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה"

מכאן, ככלל, תובענות שעילתן בפקודת הנזיקין אינן בסמכות בתי הדין לעבודה למעט כאשר מדובר בעילות ספציפיות שבפקודת הנזיקין והמצוינות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק.